שש שנים למותה של יעלי החיים שוצפים כמו ים סואן

עוד לא. עוד לא ביכיתי את בתי. לא לבשתי שק

הצער הוא בכל, יעל. בהעדרך. בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד

לי אין מילים לתת ביטוי לכאב או להגיד אפילו לא

זו הכמיהה לחלומי. מובטח ולא קיים ולא בר השגה: כמיהה

טסה לשמיים. היא לא כאן. נמוגה. הרף עין קל, עפעוף

הכאב כולו שלי ושל בתי המתה. לה אבחה של אש

בים שחור של בכי אני צוחקת מחייכת מדברת מספרת וחולמת,

קניתי כובע תכלת, עם תיתורת רחבה. בחלונות הראווה נשקפת  לי

חשבתי בלבי שהיום אחרי הצהרים, במקום ללכת לסרט אסע לבית