שירת חיי

הַמָּוֶת מְרַחֵף מֵעַל רָאשִׁי. שָׁקוּף  אֲבָל נוֹכֵחַ. גָּדוֹל מִמֶּנִּי  צָד בְּיָד חוֹנֶקֶת אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי אֶת הַחִיּוּךְ וְאֶת הַצֹּרֶךְ לְקַוּוֹת

תמיד אני צוחקת תמיד אני בוכה איתי תמיד בתי החיה, ובתי המתה. כך, לאט, בין הקצוות, אובדת לי צלילות הדעת.

שש שנים למותה של יעלי הַחַיִּים שׁוֹצְפִים כְּמוֹ יָם סוֹאֵן גּוֹעֵשׁ וְרַב פָּנִים צוּרוֹת צְבָעִים שְׁקִיפוּת וַעֲכִירוּת וּתְהוֹמוֹת וְגַל נִשָּׂא

הצער הוא בכל, יעל. בהעדרך. בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי, ותהיי לי שוב, בתי. הצער הוא בכל. בשכחה

זוֹ הַכְּמִיהָה לַחֲלוֹמִי. מֻבְטָח וְלֹא קַיָּם וְלֹא בַּר הַשָּׂגָה: כְּמִיהָה לַזֹּךְ. לַטֹּהַר. אֲנִי נֶחְבֶּטֶת, מִתְרַסֶּקֶת. מִדְרָכוֹת מְלֻכְלָכוֹת זֵעָה  דְּמָעוֹת קְמָטִים

קָנִיתִי  כּוֹבַע תְּכֵלֶת, עִם תִּתֹּרֶת רְחָבָה. בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה נִשְׁקֶפֶת  לִי אִשָּׁה אַחֶרֶת: אֵין מֻשָּׂא בְּמַסָּעָהּ יָפָה גְּבוֹהָה וּמְחַיֶּכֶת. לֹא לוֹחֶכֶת

חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי שֶׁהַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, בִּמְקוֹם לָלֶכֶת לְסֶרֶט אֶסַּע לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אֶחְבֹּט רָאשִׁי בַּמַּצֵּבָה: אֶפָּצַע אֶת עוֹר הַמֵּצַח, אֲנַפֵּץ אֶת